<h1>ראבי"ה סימן תשי"ח</h1>
<h2>דף ו.</h2>
אמר רבא מת ביום טוב ראשון וכו'. פירש רש"י בפרק רבי אליעזר אומר תולין כגון שמת בשבת ויום טוב בא אחריו ונשתהא. והלשון דחקו, מדקאמר התם עובדא הוה ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה ואי מאחריה, ומייתי הך דרבא. ואי משום הא לא איריא, דמעשה שהיה כך היה. ולפי דבריו משמע דאי לא אישתהי אפילו על ידי עממין לא שרינן. וזה לשון רש"י לא ידענא אי מלפניה אי חל יום טוב בערב שבת ומת בו ביום ומפני שלא יכול להתעסק בו למחר התירו לקברו על ידי עממין אי מלאחריה והוא מת בשבת מפני שנשתהה והיה מסריח התירו ואמר רבא מת ביום טוב ראשון ונשתהי וכו'. ורבינו שב"ט פסק אי אישתהי משום סכנה או משום טרדא אחרינא, אי נמי לא אישתהי אבל מחמת נפוח או חום אינו נשמר עד יום טוב שני. ודוגמת הכי כתב בשאילתות בסוף וזאת הברכה. ולשונו כך, שכיב שכבא ביום טוב הראשון וחזי ליה דלא נטר עד למחר טרחינן ומייתינין גוים וקוברין ואי ליכא גוים אסור לישראל למיקבריה ביום טוב ראשון ואף על גב דסריח ברם צריך שכבא דשכיב ביום טוב שני ולא שכיחי גוים לאיעסקי ביה מהו תא שמע דאמר רבא מת ביום טוב ראשון וכו', משמע מדבריו דביום טוב [ראשון] דשרינין בעממין דוקא שאינו נשמר והוה ליה כאישתהי כפירוש רש"י. והא דפליג רב אשי עליה דמר זוטרא בלא אישתהי נמי ושרי, דוקא ביום טוב שני הוא דפליג עליה, דכחול שוויהו רבנן, אבל ביום טוב [ראשון] לא פליג [אדמר זוטרא] דדוקא אי אישתהי אין [אי לא אישתהי לא]. וזה דבר פליאה, דביום טוב שני לא שרי רב אחא אלא היכא [דלא] שכיחי גוים. ואנן אמרינן דכחול שוויהו רבנן, משמע אפילו שכיחי גוים כבודו בישראל [יותר] מבגוים, כענין ההיא דפרק קמא דסוטה בענין ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ורב אחא גופיה כתב כחול שוויהו רבנן לכל דבריו למיזבן ליה זוודתא ולמיחט ליה לבושיה ואם גברא רבה הוא למיעבד ליה ערסא ולמירמא ליה תכלתא שנאמר לועג לרש וגו'. ובפרק קמא דמועד קטן הלכה אין חופרין כוכין במועד פירש רש"י הא דאמר רבא ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל הני מילי כגון טלטול או שאר דבר שאינו טורח כגון לכבסו או לגזוז שערו אבל חפירה לא. ולא יתכן, דמה לי למיגז אסא ולמיגז גלימא ומה לי חפירה ושאר מלאכות. אלא הא דתנן אין חופרין כוכין וכו' כגון שאינו צריך [להם] במועד אלא שרוצה לחפור להבא ולכשיצטרך שיהיו מזומן. וכן פירשו התם רבותינו רבינו חננאל ורבינו שלמה, ודיקא נמי דקתני אין חופרין כוכין וקברות ולא קתני כוך וקבר. ובעל הלכות גדולות כתב והיכי דמיעסק במת ביום טוב ראשון משמתין ליה דהנהו קבוראי דקברו שיכבא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ואף על גב דאישתהי אסור לאיעסקי ביה דכי אמרי רבנן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה לאו דלא תסור אבל לאו דאורייתא לא דחי. משמע שקבורה ביום טוב [שני] שרי אפילו על ידי ישראל, ומיהו אין להבחין מדבריו בדלא אישתהי וביום טוב ראשון אי שרי על ידי עממין או לאו. שבת ויום כפורים לא אפשר בעממין, כדאיתא [בפרק קמא] דראש השנה בהדיא. ואף על גב דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה שרי, כדאמרינן בפרק הדר, ואפילו בשבת, גבי מת החמירו, כדאמרינן בפרק שואל. והדברים הללו פירשתי בתשובות בהילכות עירובין. ולא מבעיא בשני ימים [טובים] של גליות אלא אפילו ביום טוב שני של ראש השנה שוינהו כחול לגבי מת ושרי לאיעסקי ביה ישראל מה שאין כן בביצה. ובפרק קמא דמועד קטן הרחבתי לפרש. ודברי רבינו זקיני ראיתי בפרק משקין שכתב ויום טוב שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן לחפור בו קבר וכל צרכי המת ויום טוב ראשון יעשו גוים הכל, וישראל יוציאוהו וישאוהו עד לקבר ויתנוהו בקבר, והגוים יכסוהו, כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש אלא לצורך מצוה כגון קטן למולו וספר תורה לקרות בו והוצאת מת נמי מצוה היא ומוציאין. וראיתי בהלכות גדולות בהלכות אבלות שכתב עממין דקאמרי גוים אבל עבדים דישראל לענין מלאכה איתקש למריה בין בשבת בין ביום טוב דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' כל מלאכה דאסור ליה לישראל מריה אסור למיעבד עבד דיליה. ונראה בעיני שכיון יפה, דבפרק החולץ בסופו מוקמינן וינפש בן אמתך בעבד ערל, והגר זה גר תושב. והני מילי שעושה לאדונו, אפילו לא צוהו אדונו לעשות מלאכה, שמוזהר עליו, אבל אם עשה מלאכה לצורך עצמו מותר ואין עליו למחות, אפילו אם עשה המלאכה בבית אדונו, דתניא בפרק שני דמסכת כריתות רבי שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת [לעצמם] כחול, ופסקינן התם הלכה כרבי שמעון. וכן שמעתי מאבא מורי: האידנא דאיכא חברי חיישינן. מנהגם היו לדחוק את ישראל לקבור את מיתיהם, ואם יקברו מתי ישראל יכופו אותם גם לקבור מתי גוים. ולדידן ליכא למיחש ככל הני, וסבירא לן כרב אשי.
